איסור ראיית ארון העדות

התורה בסוף פרשת במדבר מצווה אותנו: (במדבר ד’ י”ז)

יז וידבר ה’, אל-משה ואל-אהרון לאמור.  יח אל-תכריתו, את-שבט משפחות הקהתי, מתוך, הלויים.  יט וזאת עשו להם, וחיו ולא ימותו, בגשתם, את-קודש הקודשים:  אהרון ובניו, יבואו, ושמו אותם איש איש על-עבודתו, ואל-משאו.  כ ולא-יבואו לראות כבלע את-הקודש, ומתו.

הגמרא במסכת יומא (תלמוד בבלי יומא נד.) מביאה כמה סיפורים היסטוריים הקשורים לארון:

אמר רב נחמן תנא וחכמים אומרים ארון בלשכת דיר העצים היה גנוז אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק וראה רצפה משונה מחברותיה ובא והודיע את חבירו ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו וידעו ביחוד ששם ארון גנוז מאי הוה עביד אמר רבי חלבו מתעסק בקרדומו היה תנא דבי רבי ישמעאל שני כהנים בעלי מומין היו מתליעין בעצים ונשמטה קרדומו של אחד מהם ונפלה שם ויצתה אש ואכלתו……

אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה מתיב רב חסדא  ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ואמר רב יהודה אמר רב בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם אמר רב נחמן משל לכלה כל זמן שהיא בבית אביה צנועה מבעלה כיון שבאתה לבית חמיה אינה צנועה מבעלה מתיב רב חנא בר רב קטינא מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק וכו’ אמר ליה נתגרשה קא אמרת נתגרשה חזרו לחיבתה הראשונה.

רס”ג בפיוט המצוות

לקדש אם נטמא לא יאכל, ומבן נכר לא יאתיו, 

לויי לא יגעו, ויראו כבלע, ויעברו מחמשים, ובחלבו ישויו.

ספר המצוות לרמב”ם שורש ג’

דע כי אמרם (מכות כג:): “תרי”ג מצות נאמרו לו למשה בסיני” מורה על היות זה המספר מהמצות הנוהגות לדורות, כי מצות שאין נוהגות לדורות אין קשר להן בסיני, הן שנאמרו בסיני או בזולתו. ואמנם כוונו באמרם בסיני לפי שעיקר התורה היה בסיני. והוא אמרו יתעלה (שמות כד יב): “עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך”. ובבאור אמרו: “מאי קראה ‘תורה צוה לנו משה מורשה'”, רוצה לומר מספר תורה והוא תרי”א ואנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום ובהם נשלמו תרי”ג מצות, ירצו בזה הסימן שהדבר שצוה לנו משה ולא שמענוהו כי אם ממנו הוא מספר תור”ה וקראה מורשה קהלת יעקב, ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו מורשה שאמנם יקרא לנו מורשה מה שיתמיד לדורות כמו שאמר כימי השמים על הארץ, ומאמרם גם כן כי כל אבר ואבר כאלו הוא יצוה האדם בעשיית מצוה ומצוה, וכל יום ויום כאילו יזהיר אותו מעבירה, ראיה על היות זה המספר לא יחסר לעולם, ואילו היה מכלל המנין מצות שאין נוהגות לדורות, הנה זה הכלל יחסר בזמן שיכלה בו חיוב המצוה ההיא ולא היה המאמר הזה שלם כי אם בזמן מוגבל. וכבר טעה גם כן זולתנו בשרש הזה, ומנה בעבור שדחק הצורך “ולא יבאו לראות כבלע את הקדש” ומנה “ולא יעבוד עוד” הכתוב בלוים, ואלו גם כן לא היו נוהגות כי אם במדבר.

ספורנו במדבר ד’ י”ח – כ

אַל תַּכְרִיתוּ. אַל תַּנִּיחוּ אֶת הַמַּשָּׂאות בְּאפֶן שֶׁיִּזְכֶּה בָּהֶם כָּל הַקּודֵם, כִּי בָּזֶה הָאפֶן יִקְרֶה שֶׁיִּדְחֲפוּזֶה אֶת זֶה וִיחַלְּלוּ אֶת הַקּדֶשׁ, וְזֶה יִהְיֶה סִבָּה לְהַכְרִיתָם, כְּמו שֶׁסִּפְּרוּ ז”ל שֶׁקָּרָה בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן. 

וְשָמוּ אותָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבדָתו וְאֶל מַשָּׂאו. וְלא שֶׁיִּהְיֶה כָּל הַקּודֵם זוכֶה, אֲבָל יַמְתִּין כָּל אֶחָד לִהְיות מְצֻוֶּה וְעושֶה. 

וְלא יָבאוּ לִרְאות. בְּאפֶן זֶה לא יָבאוּ לִרְאות כְּשֶׁהַכּהֵן מְכַסֶּה אֶת כְּלֵי הַקּדֶשׁ, כְּדֵי לְהַקְדִּים אִישׁ אֶת חֲבֵרו, וְלא יִנְהֲגוּ קַלּוּת ראשׁ בְּאפֶן שֶׁיִּתְחַיְּבוּ מִיתָה.